אני בת 31 נשואה ואם לשני ילדים קטנים.

סיפורי מתחיל בשנת 2003 הייתי נשואה אז כמעט שנה,

ותקף אותי כאב ראש עז שלמחרת בבוקר התעוררתי עם תחושה שעל רגליי גרביים עד הברכיים ותחושה נוראית של חולשה ושרגליי אינן נושאות אותי. התקשרתי לבעלי בבהלה ופנינו לבית חולים סורוקה שם אושפזתי למשך חודש.

שבמהלכו בוצעו בי פעמיים בדיקת ניקור מותני שלטענתם אבדו ורק אחרי מלחמות רבות בוצע בי בדיקת סי.טי ללא חומר ניגודי.

במהלך חודש האישפוז שוב תקפו אותי כאבי הראש העזים כאילו מישהו מחשמל את ראשי ללא הפוגה שלאחריו חוסר התחושה וחוסר היכולת ללכת התפשטו לגובה המותניים והפכתי לרתוקה לכיסא גלגלים ללא סיבה ידועה למחלקה הנוירולוגית הוזמן פסיכיאטר (דיברתי בלשון רפואית עם רופאי עקב הרקע שלי כמתנדבת מד"א, חובשת בצבא ומדריכת חובשים צבאיים ) שהעלה חשד לתסמונת מונכאוזן ובגלל שסירבתי להתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית לשם הזרקת פנטניל ללא ליווי של אימיבעלי שוחררתי עם אבחנה זו.

מיד ששוחררתי פניתי באופן פרטי לפסיכולוגית קלינית בכירה ולפסיכיאטר בכיר שמאבחנים בעזרת היפנוזה רפואית והם שללו את האבחנה של הפסיכיאטר מסורוקה וכך נותרתי ללא אבחנה.

לאחר חצי שנה של מאבקים בממסד של קופ"ח כללית הגעתי לבית חולים בלינסון שם נאמר לי במפורש שמכיוון שלקח לי חצי שנה להגיע אם מתקשים להאמין שיעלו ממה נובע השיתוק על כל היבטו.

לפני חצי שנה ידיי החלו להנעל ואובחנתי כסובלת מדיסטוניה והתחלתי בהזרקות בוטוקס ליידים.

לפני כחודשיים תקף אותי שוב הכאב ראש בצורת חישמול שהתפשט למורד הצוואר שלאחריו,

התחיל לי סוג של גמגום, התקעויות של מילים, ראייה כפולה ופגיעה בשדות הראייה, שאני מכופפת את ראשי מטה אני חשה זרם בגוף. ושוב ללא בדיקות מיוחדות למעט שדות ראייה שאכן איבחנו שדה ראייה מצומצם לא נעשה דבר ומתייחסים בביטול לטענותי.

בכל פעם מחדש אני מדרדרת

אני רתוקה לכיסא גלגלים יידי נחלשו, ראייתי נפגמה וגם דיבורי

ואף אחד לא מוכן לחקור לעומק.

אני חולמת ללכת מחדש,

לשחק עם בני כדורגל,

לטיל עם בתי הקטנה ככל הורה,

אך יותר מכל אני רוצה לדעת מה כך פגע בי